שפחה ראשונה
זה לא היה סתם עוד יום מחורבן במשרד. זה היה ה-יום המחורבן במשרד. פרויקט שדחפתי במשך חודשים, קרעתי עליו את התחת בזמני הפרטי ותליתי בו תקוות גדולות לקידום, התפוגג בבת אחת, ועוד בגלל תקיעת סכין בגב של מי שחשבתי לחבר. ישבתי שם, ליד השולחן, מנסה להחליט אם אפשר להרוג בנאדם בעזרת עט פיילוט או לא, כשצלצל הסלולרי. זה היה ג', חבר וותיק וגרוש טרי, שמאז הגירושין לא מפסיק לצלצל כדי לספר סיפורי גבורה ''אופקיים''. בד''כ זה כבר מתיש, אבל הפעם בירכתי על ההסחה. ''מה קורה איתך, אחי? מה העניינים? מתי רואים אותך?'' הוא פתח בשצף הרגיל.
''אפשר היום'' עניתי לו ''אני פנוי''.
''אה.... מה, אין לך עבודה?'' צחקתי לעצמי.תפסתי אותו לא מוכן, כמו אדם ששואל מה שלומך ומקבל בתור תשובה את כל התיק הרפואי שלך. הוא בכלל שאל באוטומט לקראת הסיפור החדש שלו, כנראה. אבל הוא התעשת במהירות וסגרנו על איזה מקום שאת שמו שמעתי בסיפורים שלו יותר מפעם אחת, איזה פיק-אפ בר בדרום העיר שלפי הסיפורים שלו חוטפים בו זיבה כבר מהקפה כדי לחסוך זמן אח''כ. בד''כ זה לא הסגנון שלי – אני איש של מערכות יחסים ארוכות, סולידיות ומיושבות. יש סקס, אפילו נחמד, אבל אין לי כח להשקיע בזה את כל האנרגיות המטורפות שאני רואה אנשים מסביבי משקיעים. בשביל מה? בשביל חמש דקות בין הסדינים? יש דברים יותר חשובים להשקיע בהם כוחות, לדעתי.
נפגשנו שם בתשע בערב, מוקדם מאוד במונחי המקום, והתישבנו בפנים בעמדה שולטת. פטפטנו קצת על הא ועל דא, אבל האמת שהקשבתי לו רק בחצי אוזן – סיפורי הזימה שלו באמת שיצאו לי כבר מכל החורים, ומזמן הבנתי שהם על גבול המדע הבדיוני – והוא לא הקשיב לי כלל, בעיקר כי לא סיפרתי כלום. הרי באתי לשכוח את מה שקורה בעבודה, לא לדוש בזה.
וכך, בעודי חצי-מאזין לו, סקרתי את הבאר. הצד הנשי של הקהל הציג את המגוון המצופה – כמה גרושות שמנסות לשחזר את ימי הזוהר, אבל כבר לא ממש זוכרות איך, כמה פרגיות שבאו לחפש אקשן, איזו אשת קריירה אחת או שתיים שרוצות סיפוק מהיר... שום דבר מעניין במיוחד. אבל היתה אחת שדווקא לכדה את תשומת ליבי. היא ישבה לבדה בפינה, לא רחוק מהדלת, לובשת שמלה שחורה אלגנטית שייחצ''נה חזה גדול וניסתה להצניע ישבן מכובד, ונראתה כמו ארנבת מבוהלת. מבטה נורה מצד לצד במהירות, מבטים קצרים, נמוכים. לא נועלת מבטים עם אף אחד בניגוד למבטי השוק-בשר המקובלים. בטח נשואה, ופעם ראשונה שהיא מנסה לבגוד בבעלה. אם זה לא היה משעשע זה היה פאטתי.
פתאום מבטה ננעל עלי ושתי עיניה הפכו לצלחות גדולות ומבועתות. קלטתי שאני נועץ בה מבלי משים מבט בעודי חושב על ה''חבר'' שתקע לי סכין בגב. אני יכול רק לדמיין איזו הבעה היתה לי... אבל משהו באיילה המפוחדת הזו ריתק אותי. פתאום שמעתי את ג' אומר משהו לגבי לחכות לו בזמן שהוא הולך לנסות להתחיל עם מישהי. בלי לנתק איתה קשר עין קמתי, השארתי על השולחן שטר שבטוח יכסה את הבירה ששתיתי ואמרתי לו שיהנה, אני הולך. צעדתי בהחלטיות לעבר הדלת וכשעברתי לידה סימנתי לה עם הראש לבא אחרי. אין לי מושג מאיפה זה בא, או למה ידעתי שהיא תציית – אבל ידעתי. וכששמעתי את הדלת נפתחת ונסגרת מאחורי וראיתי את השתקפותה בחלון מכונית חונה, זרם לא מוכר עבר בי.
בלי מילה הלכתי לעבר האוטו שלי – מזל שמצאתי חניה קרובה יחסית – נכנסתי פנימה ופתחתי את דלת הנוסע. היא נכנסה בלי מילה, עדיין עם המבט המפוחד, ומקרוב החזה שלה נראה אפילו גדול יותר.
התחלתי לסוע, לא יודע בעצמי לאן, לא יודע אפילו למה בדיוק. ואז הדהמתי את עצמי – ''תורידי את החלק העליון של השמלה, אני רוצה לראות את החזה שלך'' פקדתי עליה.
''אבל אנחנו באמצע ת''א ויש המון אנשים מסביב'' היא מחתה בקול רפה. לא יודע למה, אבל התגובה שלה נראתה לי כמו חוצפה שלא תתואר. יריתי בה מבט זועם והיא נרתעה לאחור כאילו חבטתי בה באגרוף, והחלה לפתוח את הכפתורים שדחסו את החזה הענק שלה לתוך השמלה – ואז שפכה החוצה זוג ציצים ענקיים. אני בכלל איש של שדיים קטנים עד בינוניים, אוהב אותם זקופים וקפיציים, אבל הצמד שלה היה פשוט מדהים. לא ג'ל חסר צורה שסבל משנים של התעללות מצד כח הכבידה, אלא זוג מעוצב ויפיפה, לבן עד כדי שקיפות, עם צמד פטמות וורודות-חומות, עסיסיות ובולטות. היא הביטה בי בעיני כלבלב מתרפס וחיכתה. ככה, עם החזה בחוץ, אדישה לעובדה שעשרות נהגים והולכי רגל סביבנו יכולים לשזוף את שדיה. מבטה נעוץ בי – ממתין. אלוהים, התחושה היתה בלתי נתפסת. חשמל זרם בי כאילו הייתי תחנת כח, מתרכז כולו בחלציי, ואז מתפשט שוב בכל הגוף.
''תאונני לעצמך'' פקדתי ''אבל אסור לך לגמור! עונש על החוצפה שלך''.
היא שלחה יד בין רגליה, הפשילה את השמלה והסיטה תחתון אדום חצי שקוף, חושפת כוס מגולח למשעי, והתחילה לשפשף את הדגדגן שלה. התחתון שלה היה רטוב לגמרי עוד לפני שהיא נגעה בו, והריח המשכר הציף את האוטו. היא שיפשפה בקצב הולך וגובר, מתנשמת כבד יותר, מהר יותר, מטפטפת לי על המושב נוזלי אהבה. ואז הפסיקה פתאום, רגע לפני השיא, זוכרת את האיסור שלי. אני לא בטוח מה גירה אותי יותר, העובדה שאישה, ועוד זרה לחלוטין, מאוננת מולי – או העובדה שהיא עשתה זאת לפקודתי. מצייתת.
כעבור דקה, כשהיא נרגעה בבירור, היא התחילה שוב, משפשפת דגדגן שהיה עדיין נפוח, משחקת בו בין האצבעות, מכניסה אצבע, ואז שתיים, לתוכה. פנימה והחוצה, מהר יותר ויותר, מדי פעם מלטפת את הדגדגן עם האגודל. עיניה עצומות והבעתה מרוכזת, פנימה, בתחושות. לא יכולתי להסיר את עיני ממנה, ואלוהים יודע איך לא עשיתי תאונה. החזה שלה, גדול ומדהים, התנודד לו לקצב תנועת המכונית ולפי התנועות שלה. כל כך רציתי להושיט יד ולגעת בו. ובעצם, למה לא? שלחתי את יד ימין ונגעתי בו בקצה האצבעות, ליטפתי אותו בעדינות, חפנתי אותו – חלקית – והרגשתי את התחושה הרכה של שד ענק ואז צבטתי את הפיטמה השמנה, שגדלה לגודל של זית מרב שהיתה מגורה. צבטתי חזק, מכל הלב, להכאיב, מבלי לדעת למה. צווחה קטנה נמלטה מפיה ועיניה שוב היו פעורות לרווחה, בוהות בי – ואז רצף של טלטלות אלימות שטף אותה, אצבעותיה עדיין בתוכה, וגבה התקמר כנגד חגורת הבטיחות. באמצע האורגזמה מבטה התחלף לפתע למבט מבוהל, ובתוך הגלים של הגמירה היא פלטה שברי מילים ''לא! לא! מצטערת! לא התכוונתי! מצטערת! לא!'' כמובן... הרי אמרתי לה לא לגמור! ''כלבה! שוב את עושה מה שבא לך ולא מצייתת?'' ''מצטערת, זה לא היה בכוונה! מצטערת! בבקשה!''.
''איפה את גרה'' שאלתי והיא נתנה כתובת לא רחוק מאיפה ששיטוטינו הביאו אותו. ''זה המספר שלי'' רשמתי אותו על ידה ברמזור ''מעכשיו, את מצלצלת אלי כל שעה עגולה, בדיוק. גם בלילה. אם תצליחי לציית לפקודה הפשוטה הזו, אז אולי אסכים לפגוש אותך שוב''. ''בינתיים'' אמרתי,'' תעשי עם הפה שלך משהו מועיל במקום לילל תירוצים לחוסר הצייתנות שלך'' והצבעתי על מכנסי. היא שלחה יד במהירות, מזכירה לי שוב כלבלב שננזף ומנסה לרצות. הייתי כל כך מגורה שפחדתי שאגמור מהחיכוך עם הרוכסן. ''יש לנו בערך ארבע דקות עד שנגיע אליך. אני לא רוצה לגמור אפילו שניה מוקדם מדי, וחסר לך שאת מבזבזת אפילו טיפה!''.
עוד לפני שסיימתי את המשפט היא כבר החלה בעבודה. ואלוהים! היא היתה טובה! שוב ושוב היא בלעה את כולי, שפתיים משתפות פעולה עם היד בביצוע מושלם, בלי שמץ שיניים ועם טיפול אוהב גם לביצים.
אין לי מושג איך שרדתי ארבע דקות מבלי לגמור. אין לי מושג איך שרדתי ארבע דקות מבלי לאבד שליטה על הרכב ועוד הצלחתי לנווט אותו לכתובת הנכונה. 100 מטר לפני הבית שלה היא שלחה יד אל מתחת לביצים, לחצה בנקודה שלא הכרתי ואני התפוצצתי כמו שלא התפוצצתי מעולם. פתאום הבנתי את הדימויים של זיקוקים ועולם רועד. זה פשוט תיאור נאמן למציאות... השפרצתי עוד ועוד, כאילו שנים של זרע רק חיכו להזדמנות לסיים את חייהם בגרון שלה. והיא בלעה הכל, כמו שואב אבק על ספידים היא שאבה ושאבה, ינקה ומצצה כל טיפה, כאילו היה זה מעיין החיים. עצרתי ליד הכתובת שנתנה לי – בית מגורים נאה ברחוב שקט ויוקרתי. היא סגרה את מכנסי והביטה בי. סימנתי לה לסגור את השמלה ולצאת והיא צייתה מיד.
אין לי מושג מאיפה אזרתי את האומץ, או הרעיונות, לשלוט בה כך, אבל לא היה לי ספק שזו לא הפעם האחרונה.
חמש דקות אח''כ, בעשר אפס אפס בדיוק, הטלפון שלי צילצל עם מספר לא מוכר. שניה לפני שעניתי עצרתי את עצמי וחייכתי. לחצתי על ''התעלם'' ושמרתי את המספר - ''השפחה''...
redharon@hotmail.com
